ביאור שטיינזלץ על נדה ט״ז

1 "שהטילה כמין נפל לבור", ויש איפוא ספק אם היתה שם טומאה.

2 ומקשים על תירוץ זה: כיצד אפשר לפרש כך, והא והרי "ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר אם נקבה" קתני שנה בברייתא. משמע שברור כי היה זה נפל!

3 ומתרצים: הכי קאמר כך הוא, התנא שבברייתא, אמר: ובא כהן והציץ בו כדי לידע בתחילה אם נפל הפילה אם רוח דבר שאינו בגדר ולד הפילה, ואף אם תמצי תמצא, תרצה לומר שנפל הפילה — יש מקום לידע אם זכר הוא אם נקבה היא.

4 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור תירוץ אחר: אין מקרה זה של נפל נחשב כודאי וספק, אלא ודאי ודאי, שכן כיון שחולדה וברדלס ודאי מצויים שם בבור — ודאי גררוהו משם.

5 א ועוד בענין הוסתות, בעו מיניה שאלו התלמידים ממנו מרב נחמן: דין וסתות שצריכה אשה בדיקה בשעת וסתה, האם הוא דאורייתא מן התורה, ולכך אם לא בדקה — הריהי טמאה, ואפילו בדקה לאחר מכן, ולא מצאה דם. שכן יש מקום לומר שהיתה יציאת דם, ונפל הדם לקרקע. או שמא מן התורה די בכך שלא ראתה דם בשעת וסתה, ולא הרגישה ביציאת דם ממנה, ודין זה של חובת בדיקה הריהו מדרבנן מדברי חכמים, ולכך אם לא בדקה — הריהי טהורה.

6 אמר להו להם רב נחמן: יש פתרון לשאלתכם ממה שאמר הונא חברין חברנו משמיה בשמו של רב בדינה של אשה שיש לה וסת קבוע, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ולבסוף לאחר מכן, בבדיקה ראשונה שבדקה ראתה שיצא ממנה דם והיא טמאה — הריהי חוששת מחמירה לטמא טהרות שעסקה בהן למפרע למן שעת וסתה, ואף שעבר זמן רב מאז. וכן היא חוששת מחמירה לטמא טהרות שעסקה בהן למפרע מעת לעת, למן שעת ראייתה, ואף אם ראתה זמן קצר לאחר שעת וסתה. אלמא יש להסיק מכאן כי דין וסתות דאורייתא מן התורה הוא, ולכך מחמירים בה לטמא משעת וסתה.

7 איכא דאמרי יש שאומרים שהכי קאמר להו כך הוא, רב נחמן, אמר להם: מהלכה זו של רב נדייק: טעמא טעם הלכה זו, שמטמאים אנו את הטהרות שעסקה בהן למפרע משעת וסתה הוא משום שלבסוף ראתה, ומכאן נסיק: הא הרי אם לא ראתה לבסוף — אין חוששין בה לטמא את הטהרות למפרע משעת וסתה, אף שלא בדקה בשעת וסתה. אלמא יש להסיק מכאן כי דין וסתות הריהו מדרבנן מדברי חכמים.

8 ב מתוך שהובאו למעלה דברי רב, מובאת מחלוקתם של רב ושמואל באותה הלכה. איתמר נאמר בדינה של אשה שיש לה וסת קבוע, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ולבסוף לאחר זמן בדקה, נחלקו בדבר חכמים. שאמר רב: אם לאחר מכן בדקה ומצאת שהיא טמאה — הריהי טמאה, ואם כשבדקה לאחר מכן מצאה עצמה שהיא טהורה — הריהי טהורה. ואילו שמואל אמר: אפילו בדקה לאחר מכן ומצאת מצאה עצמה שהיא טהורה — נמי גם כן טמאה. וטעם הדבר: מפני שאורח דרך נשים להופעת הדם בזמנו בא.

9 ומציעים: לימא האם נאמר שבדין וסתות קמיפלגי הם חולקים, דמר שחכם זה, שמואל האומר שטמאה בכל מקרה, סבר סבור שדין וסתות הוא דאורייתא מן התורה, ואילו מר חכם זה, רב האומר שאם בדקה לבסוף ומצאה שהיא טהורה — טהורה היא, סבר סבור שדין וסתות הוא מדרבנן מדברי סופרים!

10 אמר ר' זירא: אפשר לומר כי דכולי עלמא לדעת הכל, ואף לדעת רב, דין וסתות הוא דאורייתא מן התורה, ולכך סבור רב שאם לא בדקה עצמה בשעת הוסת — הריהי טמאה. והטעם שבמקרה זה רב מטהר אותה משום שכאן מדובר כשבדקה עצמה כשיעור וסת, שהוא שיעור זמן סמוך לשעת הוסת, ויש לומר שאילו היה בה דם בשעת הוסת, היתה רואה אותו בשעת בדיקה זו. ואילו כאן, בשאר מקרים שבדקה עצמה לאחר מכן — מדובר כשלא בדקה עצמה כשיעור וסת.

11 ואילו רב נחמן בר יצחק אמר בהסבר מחלוקתם זו של רב ושמואל כי בדין וסתות גופייהו קמיפלגי עצמן הם חולקים, שמר חכם זה, שמואל סבר סבור כי דין וסתות הריהו דאורייתא מן התורה, ואילו מר וחכם זה, רב סבר סבור כי דין וסתות הריהו דרבנן מדברי חכמים.

12 ג ועוד בענין המחלוקת שבין רב ושמואל בדין וסתות, אמר רב ששת: חלוקים רב ושמואל בדבר זה, כדרך שחלקו כבר תנאי תנאים בו, שכך שנינו בדינה של אשה שיש לה וסת קבוע והגיע וסתה ולא בדקה, שר' אליעזר אומר כי היא טמאה נדה, ומכאן שלדעתו דין וסתות הוא מן התורה.

13 ואילו ר' יהושע אומר שתבדק עתה, לאחר זמן, ואם בבדיקה זו היא תימצא טהורה — הריהי אכן טהורה אף למפרע. ומכאן שלדעתו דין וסתות הוא מדברי חכמים. ומוסיפים: אף הני תנאי אלה התנאים, ר' אליעזר ור' יהושע חלוקים בדבר זה כי הני תנאי כמו אלה התנאים, שיוזכרו להלן, דתניא שכן שנויה ברייתא בדינה של מי שהגיע זמן וסתה ולא בדקה עצמה, שר' מאיר אומר שהיא טמאה נדה, הרי שלדעתו דין וסתות הוא מן התורה. ואילו חכמים אומרים כי תבדק עתה, ואם בבדיקה תימצא טהורה — הריהי טהורה אף למפרע. הרי שלדעתם דין וסתות הוא מדברי חכמים.

14 ועוד בדבר זה אמר אביי: אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו שכך היא שיטת ר' מאיר בדין הוסתות, דתנן שכן שנינו במשנה במסכתנו, ר' מאיר אומר: אם היתה האשה נמצאת במחבא מפני סכנה, והגיע שעת וסתה ולא בדקה עצמה ביום וסתה — הריהי טהורה, וטעם הדבר: מפני שהחרדה מסלקת את הדמים, ואין לחשוש שמא יצא ממנה דם ביום וסתה, ולא הרגישה בכך. ויש לדייק: טעמא הטעם דווקא משום דאיכא שיש חרדה בהיותה במחבא, ומכאן נסיק: הא הרי אם ביום וסתה ליכא אין חרדה לאשה זו — הריהי טמאה. אלמא מכאן נסיק שלדעת ר' מאיר דין וסתות דאורייתא מן התורה.

15 ומציעים עוד בשיטותיהם של חכמים החלוקים בדין הוסתות: לימא האם נאמר שהני תנאי אלה התנאים, שיוזכרו להלן, בהא בזה, בדין וסתות נמי פליגי גם כן חולקים, דתניא שכן שנויה ברייתא בדינה של אשה הרואה דם מחמת מכה פצע הנמצא במקום המקור — אפילו ראתה בתוך ימי נדתה בעונת הנדה או בשעת וסתה, הריהי טהורה, שכן תולים אנו דם זה כבא מן הפצע ולא מן המקור. אלו דברי רבן שמעון בן גמליאל.

16 ואילו רבי אומר כי באשה שאין לה וסת קבוע — אומרים שיש לתלות את הדם במכה. ואולם אם יש לה וסת קבוע, וראתה דם ביום הוסת, ואפילו היה הדם מחמת הפצע שבאותו המקום — הריהי חוששת לוסתה, שמא טיפת דם מהמקור מעורבת בדם זה.

17 מאי לאו, בהא קמיפלגי האם לא, בזה הם חלוקים, שמר סבר חכם זה, רבי סבור שדין וסתות הריהו דאורייתא מן התורה, ולכך יש להחמיר במי שיש לה וסת קבוע. ואילו מר סבר חכם זה, רבן שמעון בן גמליאל סבור כי דין וסתות הריהו דרבנן מדברי חכמים, ולכך מקילים אנו בה, ומטהרים בכגון זה אף את זו שיש לה וסת קבוע.

18 אמר רבינא: לא, אין זה בהכרח שחלוקים הם בדין זה, שכן יש מקום לומר כי דכולי עלמא לדעת כולם, ואף לדעת רבי דין וסתות הוא דרבנן מדברי סופרים, והכא וכאן — בשאלה אם המקור מקומו טמא, וכל דם שעבר בו, אף שהוא דם מכה טמא, קמיפלגי הם חולקים.

19 שרבן שמעון בן גמליאל סבר סבור כי האשה עצמה טהורה מטומאת נדה. ודין וסתות הוא מדברי חכמים. ואולם הדם — הריהו טמא, כיון דקאתי שהוא בא דרך המקור, ונטמא בו, והריהו איפוא מטמא את האשה בטומאת ערב כשאר אבות הטומאה, אך לא טומאת שבעת ימים כנדה.

20 ואמר ליה לו רבי: אי חיישת אם חושש אתה ליום הוסת, משום שסבור אתה כי דין וסתות הוא מן התורה — האשה נמי גם כן הריהי טמאה, ואי לא חיישת ואם אין אתה חושש ליום הוסת, משום שסבור אתה כי דין וסתות הוא מדברי חכמים — אף המקור אינו מטמא את הדם הנמצא במקומו, וטהור הוא.

21 ד משנה בית שמאי אומרים: צריכה האשה שני עדים אמצעי בדיקה על כל תשמיש ותשמיש שהיא משמשת עם בעלה באותו הלילה, אחד לפני התשמיש ואחד לאחריו. ולמחרת, לאור היום, תבדוק את שני העדים הללו. או שלאחר שתשמש תבדוק את עד הבדיקה לאור הנר, ותוכל לשוב ולשמש באותו הלילה. ואילו בית הלל אומרים: אין היא צריכה לבדוק עצמה בין כל תשמיש שהיא משמשת באותו הלילה, אלא דיה בשני עדים כל הלילה, אחד שבודקת בו לפני התשמיש הראשון באותו הלילה ואחד שבודקת בו לאחר התשמיש האחרון שבאותו הלילה.

22 א גמרא שנינו במשנתנו שלדעת בית שמאי מותר לשמש לאור הנר, ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים: אף על פי שאמרו חכמים כי משמש מטתו לאור הנר — הרי זה מגונה, בית שמאי אומרים: צריכה האשה שתבדוק עצמה בשני עדים על כל תשמיש שמשמשת באותו הלילה, או שתשמש לאור הנר כדי שתוכל לבדוק לאורו את עד הבדיקה. ובית הלל אומרים: דיה בשני עדים כל הלילה, אחד לבדיקה לפני התשמיש הראשון ואחד לבדיקה אחר התשמיש האחרון.

23 ב ועוד במחלוקת זו של בית שמאי ובית הלל, תניא שנויה ברייתא: אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, שיכולה לשמש כמה פעמים באותו הלילה, ואינה צריכה לבדוק בין כל תשמיש ותשמיש, ליחוש נחשוש שמא תראה טיפת דם קטנה כגודל גרגיר צמח החרדל כבר בביאה ראשונה, ונטמאה בה, ותחפנה תכסה אותה שכבת זרע שבביאה השניה, ולא תימצא טיפת דם זו בבדיקה שלאחר הביאה האחרונה, ותחשוב האשה שהיא טהורה, ואינה אלא טמאה! אלא ודאי צריכה לבדוק אחרי כל תשמיש.

24 אמרו להם בית הלל בתשובה לכך: אף לדבריכם שבודקת היא את עצמה לפני כל תשמיש ותשמיש, גם כן ליחוש נחשוש, שכן אפשר שעד בעוד שהרוק הדם נמצא עדיין בתוך הפה כינוי לבית הערוה שמא נימוק נמעך והולך לו, שאף לשיטתכם יתכן ששכבת זרע של אותו תשמיש חיפתה אותו, ולא הועילה הבדיקה שלאחר התשמיש הראשון להראותה את הדם!

25 אמרו להם בית שמאי לבית הלל בתשובה לכך: אין הדברים דומים לפי שאינו דומה נימוק נמעך הנמצא בבית הערוה פעם אחת שהוא הבסיס לחשש שהעליתם, לנימוק שתי פעמים ויותר שהוא הבסיס לחשש שלנו.

26 ג ועוד במחלוקתם זו, תניא שנויה ברייתא, אמר ר' יהושע: רואה מעדיף אני את דברי בית שמאי בענין זה. אמרו לו תלמידיו: רבי, כמה הארכת הכבדת עלינו בפסק זה! אמר להם: מוטב שאאריך עליכם בעולם הזה, כדי שלא תחטאו בביאת איסור ובכך יאריכו ימיכם לעולם הבא.

27 אמר ר' זירא: מדברי כולם, הן בית שמאי שלא התירו לשמש שנית אלא לאחר בדיקה, והן בית הלל שהתירו לשמש שנית אף בלא בדיקה וחייבו לבדוק לאחר התשמיש האחרון, נלמד יש ללמוד כי אין זה אלא בגדר המותר, ואולם כל שהוא בעל נפש הנוהג בחסידות — לא יבעול וישנה ויחזור בלא לבדוק בין תשמיש לתשמיש.

28 ואילו רבא אמר: אף מי שהוא בעל נפש מותר שיהא בועל ושונה חוזר ובועל אף בלא בדיקה בינתיים. שכן כי תניא ההיא כאשר שנויה אותה ברייתא בחיוב הבדיקות כשמשמשת כמה פעמים באותו הלילה, הרי זה דווקא לענין האשה העסוקה בטהרות, ואולם באשר לתשמיש עם בעלה, אין כל חשש.

29 ואכן תניא נמי הכי שנויה ברייתא האומרת גם כן כך: במה דברים אמורים שחייבת האשה לבדוק לפני כל תשמיש ולאחריו לשיטת בית שמאי, או אחת לפני התשמיש הראשון ואחת לאחר האחרון לשיטת בית הלל — לטהרות, אבל לבעלה — מותרת אף שלא בדקה עצמה כלל, ואף אם אינו שואל אותה. ובמה דברים אמורים — כשהניחה בשעה שיצא לדרך כשהיא בחזקת טהרה, אבל אם בשעה שיצא לדרך הניחה כשהיא בחזקת טמאה — לעולם היא בחזקתה כטמאה, עד שתאמר לו במפורש "טהורה אני".

30 ד ועוד בענין בדיקות שלפני התשמיש בלילה אמר ר' אבא, אמר ר' חייא בר אשי, אמר רב: בדקה האשה עצמה בלילה בעד, ואבד עד הבדיקה — אסורה לשמש פעם נוספת עד שתבדוק עצמה בעד אחר, שמא ראתה דם והיה על עד הבדיקה שאבד. מתקיף לה מקשה עליה, על שמועה זו ר' אילא: אילו איתא ישנו לעד הבדיקה הזה, שלא אבד העד, מי לא האם אין האשה משמשה משמשת שוב עם בעלה באותו הלילה, על סמך שתעיין בעד רק למחרת, ואף על גב דלא ידעה ואף על פי שאינה יודעת בשעה שמשמשת בפעם השניה אם יש על עד הבדיקה דם? השתא נמי עכשיו שאבד העד גם כן תשמש!

31 אמר ליה לו רבא: יש הבדל בין שני המקרים, שכן במקרה שעד הבדיקה נמצא בידה, הרי זו האשה שעד הבדיקה בידה — מוכיחה ההוכחה אם טהורה היא אם לא קיים ועומד, ואם תימצא למחר על פי עד הבדיקה הזה שהיא טמאה, תביא קרבן על ששימשה בטומאה. ואילו זו שאבד עד הבדיקה שלה — אין מוכיחה קיים, ולעולם לא תדע אם צריכה היא כפרה, ועומדת לעולם בספק חוטאת.

32 ה אמר ר' יוחנן: אסור לאדם שישמש מטתו ביום. אמר רב המנונא: מאי קרא מהו הכתוב ממנו נלמד דבר זה? — שנאמר: "יאבד יום אולד בו והלילה אמר הרה גבר" איוב ג, ג — לילה ניתן להריון, ויום לא ניתן להריון. ריש לקיש אמר, מהכא מכאן, מכתוב זה יש להביא ראיה שנאמר: "בוזה דרכיו ימות" משלי יט, טו, שמא לאור היום יראה באשתו דבר מגונה ותתבזה בעיניו.

33 ושואלים: וריש לקיש, האי קרא כתוב זה שדרשו ר' יוחנן מאי דריש ביה מה הוא דורש בו? ומשיבים: מבעי ליה צריך אותו לדרשה אחרת, וכמו דדריש שדרש ר' חנינא בר פפא. דדריש שכן דרש ר' חנינא בר פפא: "והלילה אמר הורה גבר" — אותו מלאך הממונה על ההריון, "לילה" שמו. ונוטל מלאך זה את הטפה של זרע שממנה עתיד להיווצר אדם, ומעמידה לפני הקדוש ברוך הוא, ואומר לפניו: רבונו של עולם, טפה זו מה תהא עליה? האם יהיה האדם הנוצר ממנה גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני?

34 ואילו רשע או צדיק לא קאמר אין הוא אומר, והרי זה כדברי ר' חנינא. שכך אמר ר' חנינא: הכל, כל מדות וקורות האדם לאורך חייו הריהם בידי שמים, חוץ מיראת שמים, וכפי שנאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך" דברים י, יב.

35 ואילו ר' יוחנן לא דרש כך, משום שאם כן שלכך בא הכתוב, נכתוב קרא שיכתוב הכתוב "והלילה אמר גבר הורה", מאי מה פירוש "הורה גבר"? — לילה ניתן להריון, ויום לא ניתן להריון.

36 ושואלים לשיטת ר' יוחנן: האי קרא כתוב זה שהביאו ריש לקיש מאי דריש ביה מה הוא דורש בו? ומשיבים: מבעי ליה צריך אותו לענין כדכתיב כמו שכתוב בספר בן סירא: "שלשה אנשים שנאתי, וארבעה לא אהבתי, ואלו הם: שר, ובכל זאת הוא נרגל רגיל להימצא בבית המשתאות, שבכך הוא מבזה את עצמו "בוזה דרכיו", ובא לכלל הרס עצמי "ימות". ואמרי לה ויש האומרים אותה באופן שונה: שר הנרגן מרבה לפטפט בבית המשתאות. ואמרי לה ויש האומרים אותה באופן אחר: שר הנרגז הממהר לרגוז בהיותו בבית המשתאות,

37 והמושיב שבת במרומי קרת בגובהה של עיר, במקום שעיני הכל נשואות שמה. והאוחז באמה ומשתין מים. והנכנס לבית חבירו פתאום. אמר ר' יוחנן: ובכלל זה אפילו הנכנס פתאום לביתו שלו שמא בני הבית עסוקים באותה שעה בדבר הראוי לצניעות.

38 ו ועוד בענין זה, אמר ר' שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן, ואני איני אוהבן. ואלו הם: הנכנס לביתו פתאום, ואין צריך לומר — הנכנס לבית חבירו. והאוחז באמה ומשתין מים,